כשהגוף חולה
והנפש נשארת מצולקת

איך נמנע פוסט-טראומה בעקבות היפראמזיס?

ראיון עם ד"ר הולי שוא- תרפיסטית בינלאומית, מומחית לטראומה

אם היית בין משתתפות הכנס 'אמא במסע', זכית לראות מעט מהראיון הזה על גבי המסך. כאן תוכלי לקרוא אותו בהרחבה, להחכים ולהתעשר. ואם השתתפת עמנו בכנס מרחוק, ודאי שגם לך מגיע לקרוא את החומר המרתק הזה, את הראיון עם ד"ר הולי שווא מארצות הברית, תרפיסטית בינלאומית, מומחית לטראומה, ולשמוע מה יש לה לומר על טראומה והיפראמזיס ועל הדרך להירפא ממנה:

האם תוכלי לשתף אותנו בהשפעות הרגשיות של התייבשות, הקאות נמשכות או תת תזונה הנגרמים בשל היפראמזיס?

ההשפעה הרגשית של היפראמזיס עמוקה. הן על האישה, הן על הבעל, והן על המשפחה כולה.
אני זוכרת את התחושות שחוויתי אני כשהייתי בהריון . אפילו עכשיו, עשורים לאחר מכן, אני עדיין מרגישה צביטה של: מה לא בסדר בי? מדוע גופי לא מצליח לעשות את הדבר הבסיסי הזה, לשאת הריון בריא? זוהי השפעה רגשית עמוקה מאוד.
מבחינה פיזית, אנו יודעים עד כמה חשוב לשמור על כמות נוזלים מספקת בגוף. אפילו בהריון ללא היפראמזיס, לעיתים קרובות נשים מתייבשות פשוט כי הן לא שותות מספיק. וכאשר אישה מקיאה, ואינה יכולה להחזיק את הנוזלים בגופה, היא מגיעה מהר מאוד להתייבשות.
אנו נוטים לראות את שתיית המים כמובנת מאליה ולא מספיק מבינים את החשיבות שלה. המים אחראיים לאיזון הכימיקלים בגוף. יש להם השפעה על לחץ הדם, הלב, ועל כל איבר ומערכת בגוף. גם כדי למנוע לידה מוקדמת מגבירים את צריכת הנוזלים אצל האישה.
וכך גם לגבי מצב של תת תזונה. אישה שאינה מסוגלת להכניס לגופה מזון, או שמכניסה מזון אך לא מסוגלת לעכל אותו – היא תסבול וגם התינוק שטרם נולד יסבול. התזונה שלנו היא הדרך היחידה שבה העובר מקבל הזנה. בשלבי ההתפתחות הטרום-לידתיים, תזונה היא קריטית להתפתחות המוח, הלב ועוד.
כיום אנו מבינים טוב יותר את המצב הזה ויש לנו דרכים לשפר אותו, אך בעבר נשים סבלו מהיפראמזיס זמן רב, כולל הנסיכה קייט מידלטון שהרגישה: מה לא בסדר בי? מדוע איני מצליחה פשוט לצאת מהמצב הזה?
ההשפעה הפיזיולוגית בסיסית ומוכרת, ואני רוצה גם לדבר על המצב הנפשי. חשוב להבין שרמת המצוקה והחרדה של האישה ההרה היא קריטית ביותר ודורשת טיפול נכון.

מהם הסיכונים הרגשיים בהריון קשה ומהם הסימנים שעלינו לחפש כדי לזהות מצוקה רגשית?

זו שאלה נהדרת ומורכבת. אני חושבת שכנראה אי אפשר לעבור היפראמזיס בלי איזושהי מצוקה או דאגה. אנחנו דואגות לעצמנו, לבריאות שלנו, לרווחה הבסיסית, לגופנו, למה שקורה לו. אלו הן דאגות שאין לנו שליטה עליהן.
האימהות שלנו מתחילה כבר בהתהוות העובר. כבר אז אנו מודאגות על היכולת שלנו לטפל בייצור הזעיר הזה ולהזין אותו עם כל הבחילות. לכן מצוקה רגשית היא טבעית ונורמלית ומהווה חלק תקין מהמצב. אבל כאשר המצוקה הזו מתגברת לרמה קריטית היא משפיעה על הנפש, על הגוף ועל מצב הרוח שלנו. וגם על רווחת התינוק. כיום אנו יודעים שמערכת העצבים שלנו מחוברת ישירות למערכת העצבים של התינוק.
זה מורכב, אבל נסביר זאת בקצרה: יש שני אופנים שבהם חרדה ומצוקה מתבטאות. ראשית, מצוקה וחרדה הן תגובות כימיות. זה לא רק משהו שאנחנו מדמיינים. יש להן השפעה פיזית והן גורמות לשינוי כימי בגוף שלנו. הכימיקלים האלו נועדו להגן עלינו מסכנה. הם לא נועדו למצבי שגרה פורחת, אלא למצבי חירום. אם רמת הכימיקלים האלו גבוהים לאורך כל ההריון, אנחנו מזינות את התינוק שלנו בתחושת סכנה ואיום ולא בשמחה ושגשוג. חשוב מאוד למצוא דרכים להפחית את המצוקה הרגשית. ה' הביא לנו דרכים רבות להפחית חרדות. יש לנו איך לעשות את זה.
לאחרונה לומדים החוקרים כי חרדה בהריון משפיעה לא רק על האם והתפתחות העובר, אלא גם על מערכת העצבים של התינוק לטווח הארוך, באופן שמשנה את הגנטיקה שלו. זה לא רק עניין של הרגע הספציפי של חווית החרדה, אלא החרדה מפעילה מנגנון שיוצר מערכת עצבים רגישה יותר אצל התינוק.
חלק ממה שאנחנו יודעים על כך נובע מתיעודים שמצאו אצל ניצולות שואה וההריונות שחוו במהלך השואה וגם לאחריה, והדרך שבה הגנטיקה של הילדים שנולדו השתנתה כתוצאה מהמצוקה שחוו האמהות בהריון. ויש לזה השפעה על כל הדור הבא.
היבט נוסף הוא שהכימיה הנוצרת ממצוקה וחרדה משפיעה לרעה על ההריון עצמו, כך שההריון הופך למסוכן יותר עבור האם והתינוק, לא רק מבחינת התפתחות העובר אלא גם מבחינת האופן שבו ההריון ממשיך ומתנהל, תוך הישענות על כל אותם כימיקלים של לחץ. זה מסוכן.

באיזה שלב את חושבת שאישה צריכה לפנות לעזרה מקצועית כדי לטפל במצוקה הזו? אישה לפעמים יכולה להיות חלשה כל כך, לא מתפקדת ולא יכולה לעזור לעצמה. באיזה שלב היא חייבת ללכת למרות הכל?

לדעתי, קודם כל, עלינו להשקיע במניעה של רמות גבוהות של מצוקה רגשית. אנחנו יכולות ללמוד לווסת חלק מהמצוקה. אנחנו קוראים לזה ויסות רגשי, ויש לנו אסטרטגיות רבות לשמור על מצב הרוח. כדאי להתחיל בכך כבר לפני ההריון. עבדתי עם נשים שלא הצליחו להיכנס להריון, ועבדתי איתן על חלק מהאסטרטגיות האלו, ואלו סייעו להן. יש הרבה מה לעשות כבר לפני כדי לשנות ולשפר את התוצאה.
בשלב המניעה מומלץ להשתמש באסטרטגיות שייצרו תחושת רוגע ורווחה רגשית, הן אצל האישה באופן פרטי והן במשפחה כולה. ואז חשוב להיות מסוגלות לזהות מוקדם שמשהו לא מרגיש נכון. לחפש עם מי אפשר לדבר כדי להבין אם זו תגובה מוגזמת אך עדיין נורמלית, או שהיא חוצה גבולות? בתור בעלת מקצוע אני ממליצה לדבר עם איש מקצוע, אבל חשוב גם לשוחח עם נשים אחרות שחוו זאת. בכל מקרה, גישה של 'אל תדאגי, יהיה טוב' אינה גישה יעילה.

נשים בעלות מערכת עצבים רגישה יותר, שיש להן סף פגיעות גבוה יותר, תצטרכנה עזרה מקצועית, ממוקדת ונותנת ביטחון. אפילו אם הצוות הרפואי אומר שהכל תקין, האישה עצמה עשויה להרגיש שמשהו בתגובתה אינו רגיל, וזה דגל אדום ראשון.
לכולנו יש אינטואיציה חזקה. נכון, אנחנו לפעמים דואגות מדי ולפעמים אפילו מעל הממוצע, אבל אני מאמינה מהניסיון המקצועי שלי שאם לאישה יש תחושה שמשהו לא בסדר איתה, ומשהו מרגיש לא נכון, זה יהיה הדגל האדום הראשון שעליה לפנות לעזרה.
ואם עדיין המצב לא משתפר זה אומר שצריך יותר עזרה.
דבר ראשון חשוב לזהות את התגובות הפנימיות שלי: האם אני דואגת? האם אני רגישה? האם נפגע מצב הרוח שלי או שנפגעו הקשרים עם סביבתי? האם אני עצבנית או כבויה?
בנוסף: האם המצב משפיע על הגוף שלי? האם אני מרגישה מתח שלא עובר כשאני אוכלת, שותה או נחה? האם השרירים מתוחים ולא יכולים להירגע? האם זה פוגע בשינה שלי? השינה חשובה ביותר. מומלץ לישון בזמנים סדירים ובשעות סדירות, בשביל לעזור לגוף לאיזון הכימיה והמטבוליזם שלנו. נכון שנפוץ לקום לשירותים, אבל האם אני חוזרת אחרי זה לישון או מחכה שעות עד שנרדמת שוב? האם הדאגות שלי פוגעות בשינה? השינה הרגילה והסדירה חשובה מאוד בהריון, ואם התשובה שלך היא 'כן, השינה שלי והמצב הרגשי שלי אכן נפגעו', יש הרבה אמצעים לעזרה: תרפיות ודמיון מודרך, דברים שמרגיעים את מערכת העצבים, גם שימוש בשיטת 'הייבנינג' יכול להחזיר את הביטחון והשלווה החיוניים להריון בריא.
תגובות רגשיות מופיעות גם לאחר הלידה, ובטווח רחב – לפעמים במצב קל ולפעמים חמור יותר. המצב המסוכן ביותר הוא כשאישה מרגישה לעיתים קרובות מנותקת ובודדה. היא שואלת את עצמה: 'מה לא בסדר אתי, יש לי תינוק מתוק כל כך, זה מה שרציתי. ומה לא בסדר אתי?' ואז היא מרגישה נפרדת לא רק מהתינוק, גם מהילדים האחרים, מהבעל ומשאר מכריה. המצוקה הרגשית אחרי לידה מתרחשת משום שהגוף נמצא במצב של אי ויסות כימי. הוא צריך לווסת את עצמו מחדש אחרי שהיה משופע בהורמונים של הריון. חוסר החיבור של האישה לעצמה ולסביבתה יכול להחריף את המצב ולגרום לו להימשך הרבה יותר זמן, והמצוקה תגדל הרבה מעבר למצוקה הבסיסית של אי-הוויסות הכימי.
יש לנו דרכים חיצוניות שיכולות לעזור לנו בוויסות מחדש, וחשוב למצוא אותן ולהתחיל ליישם מיד. לרוב צריך התערבות מגורם מקצועי שיסייע לווסת את הכימיה הזו בתוכנו.

הזכרת קודם את שיטת ה'הייבנינג'. מהי השיטה, והאם היא יכולה לעזור לאישה שחווה מצוקה רגשית וטראומה? האם אישה יכולה בעזרת השיטה לעזור לעצמה להוריד את רמת הלחץ ולהגביר את האנרגיה שלה?

שיטת ה'הייבנינג' היא שיטה חדשה שמספקת יכולת לווסת את הגוף מחדש, להוריד את הסיכון הביוכימי ולמתן חרדות. אפשר להשתמש בה בדרכים רבות, והחלק המדהים הוא שהיא יכולה להתבצע באופן עצמאי. 'הייבנינג' מבוסס על תחושת המגע. המגע יוצר תגובות כימיות חיוביות. יש לי קולגה שהיא מיילדת בברוקלין והיא משתמשת ב'הייבנינג' עם כל המטופלות שלה לפני ובמהלך הלידה, וגם מלמדת אותן איך להשתמש בזה עם תינוקות וילדים.
בשיטת ה'הייבנינג' אנו נוגעים באזורים בגוף שרגישים במיוחד למגע אנושי, והמגע הזה משנה את הכימיה במוח. הוא משנה אפילו את גלי המוח. חשוב להבהיר: זהו אינו רעיון אוטופי או סתם פינוק. הוא מבוסס על כימיה נוירולוגית ונוירוביולוגיה. מגע אנושי גורם לנו להיות יציבים ובריאים. שימו לב שבסיטואציות שבהן אנשים מופתעים או נלחצים, הם מניחים ידיים על הפנים. ומדוע? זו אינה תנועה שאנו רגילים בה, אבל זו תגובה מולדת שמטרתה להרגיע את עצמנו. בעזרת ליטוף באזורים האלו אנחנו מעוררים את שחרור הסרוטונין והאוקסיטוצין, הורמונים שמרגיעים ומסייעים לנו להרפות. ויותר מזה: המגע יוצר שינוי בגלי המוח והופך אותם לגלי דלתא. במילים פשוטות: נוצר מצב שבו המוח רגוע ופתוח למידע חדש, לכן מומלץ תוך כדי המגע לדבר, לומר לעצמך משפטים שמספרים מה שאת רוצה להרגיש, כמו: אני בסדר, אני יכולה לדאוג לעצמי, התינוק שלי מתפתח יפה, אני יכולה להתמודד עם האתגר הזה, אני יכולה למצוא כוחות לעשות מה שאני צריכה. כל משפט שמרגיע אותך ועושה לך טוב. בזמן ה'הייבנינג' המוח קולט את האמירות האלו ורואה בהן מציאות קיימת, וכך הוא מחליף את המציאות שהורגל בה עד כה, המציאות של הכימיה המתוחה ומחשבות בסגנון: אני לא מסוגלת, לא יכולה לעשות את זה.
'הייבניניג' יכול להיות ליטוף של כפות הידיים, ואת זה אפשר לעשות בלי שאיש יראה, תחת השולחן. זה יכול להעשות גם בליטוף של הפנים, כלומר, ללטף בתנועות סיבוביות את הפנים עם הידיים שלך. פסיכולוגים ועובדים סוציאליים אינם יכולים לגעת במטופלים שלהם, ולכן צריך ללמוד איך לעשות את זה באופן עצמאי. מדהים איך יש לכל אחד אפשרות לשנות את הכימיה שלו במוח וכדאי ללמד גם את הילדים שלנו לעשות את זה, כדי להרוויח נוחות, רוגע ופריחה.

היפראמזיס יכול להיות קשה ומאתגר, אבל את לא חייבת לעבור את זה לבד. הקשיבי לעצמך, תתני מקום לרגשות שלך, ואל תהססי להשתמש בכלים והטיפים שהזכרנו כאן כדי לשמור על הנפש שלך חזקה ובריאה. טיפול מוקדם ומודעות יכולים לעזור לך להימנע מפוסט-טראומה ולצאת מהתקופה הזו מחוזקת יותר. את חשובה, וכדאי לך להעניק לעצמך את התמיכה שאת ראויה לה.