קליפורניה, 1999. ד"ר מרלנה פייזו מקליפורניה איבדה היריון יקר בעקבות סיבוך של היפראמזיס גרבידרום. ומשם, הפכה את הקריירה המדעית שלה למטרה: למצוא מהו הגורם לתסמונת.
בשלב ראשון, פייזו ועמיתיה חיפשו הבדלים גנטיים בין נשים שסבלו מהקאות יתר בהיריון ובין נשים שלא נטו לסבול מבחילות בהיריון. הם מצאו אזור בגנום שהכיל הבדלים ברצף הDNA הקשורים לעלייה בסיכון לסבול מהתסמונת. כאשר בדקו לעומק את האזור הזה, הם גילו שהוא מכיל את הגן האחראי להורמון גדילה בשם GDF15 אשר בין היתר, יש לו תפקיד חשוב בהתפתחות העוברית. במהלך ההיריון ההורמון מופרש בכמות גדולה מהשליה לזרם הדם של האם ומשם מגיע לנוזל המוח והשדרה שלה. יש מתאם חיובי בין רמות ההורמון בדם של האישה ההרה ובין הבחילות בשליש הראשון, ולנשים הסובלות מהיפראמזיס גרבידרום יש רמות גבוהות במיוחד שלו. כאשר GDF15 מגיע לגזע המוח דרך נוזל המוח והשדרה, הוא מוריד את התיאבון וגורם לתחושת בחילה.
במחקר חדש בהובלת פייזו ועמיתיה הצליחו לפענח איך בדיוק GDF15 משפיע על העוצמה של בחילות ההיריון והם גם מציעים אסטרטגיה להקלה. כפי שציינו קודם, גרסאות מסוימות של הגן השולט על הייצור של GDF15 באם מעלות את הסיכון שלה לסבול מהיפראמזיס גרבידרום, אבל דווקא GDF15 שמקורו מהגנום של העובר ומגיע מהשליה – הוא זה שרמותיו בדם עולות. הממצא הזה הוביל את החוקרים להשערה שאולי יחסי הגומלין בין רמות ההורמון שמקורו באם לרמות ההורמון שמקורו בעובר הם אלה שבסופו של דבר מובילים לבחילות מוגברות.
כך שנוצר כאן שילוב של הגן המגיע מהאם לגובה הגן הקיים אצל העובר- יתכן שקיבל חלק מהגן דווקא מהאבא, לכן נמצא נשים שאין אצלן אף אחת במשפחה שסובלת ודווקא במשפחת הבעל יש כאלה שסבלו. ויש שאחיות תסבולנה שתיהן אבל האחת הרבה יותר קשה והאחרת פחות…
בשלב הבא החוקרים מדדו את רמתו של GDF15 בנשים שאינן בהיריון כדי לקבוע מהן רמות הבסיס שלו בדמן. הם מצאו שבנשים שסבלו לפני כן מהקאות יתר בהיריון הרמות של GDF15 נמוכות מאשר בנשים שלא נטו לסבול מהתסמונת. החוקרים הראו שהגנטיקה של הנשים שסובלות מהתסמונת כנראה משפיעה בעיקר על רמות הבסיס של ההורמון בדמן, כך שבשגרה הוא נוצר בכמות נמוכה יחסית. כלומר, הקפיצה מרמות בסיס נמוכות לרמות הגבוהות שלהן אחראי העובר היא זאת שככל הנראה קובעת את עוצמת הבחילות. מכאן עלתה השערה חדשה: גזע המוח מפתח סבילות מסוימת להורמון כאשר הרמות שלו לפני ההיריון גבוהות יחסית ולכן הוא מגיב פחות להורמון מהעובר.
כדי לבדוק את ההשערה שהתפתחות סבילות היא שקובעת את עוצמת התסמינים, החוקרים בנו ניסוי בן שני שלבים: בשלב הראשון הזריקו לקבוצה אחת של עכברים (שכללה גם זכרים וגם נקבות שאינן בהיריון) טיפול מקדים של ההורמון GDF15 מבני אדם. ההורמון ניתן במינון נמוך שנשאר בזרם הדם למשך כמה ימים. קבוצה אחרת קיבלה טיפול דמה. בשלב השני נתנו לעכברים מינון גבוה של GDF15 ובדקו את דפוס האכילה שלהם. החוקרים ציפו למצוא הפחתה בכמויות שהעכברים אוכלים כיוון שכזכור, בבני אדם GDF15 מעורר בחילות ובמקביל מוריד את התיאבון. תוצאות הניסוי הראו שאכן, הטיפול המקדים שמדמה את רמות הבסיס של ההורמון לפני ההיריון בנשים, הצליח למנוע את אובדן התיאבון שגורמת המנה הגבוהה של GDF15 שמדמה את ההפרשה הגבוהה על ידי העובר בתחילת ההיריון בבני אדם. הניסוי בעכברים מראה כי ייתכן שפיתוח סבילות באופן יזום עשוי למתן את ההשפעה של קפיצה ברמות של GDF15 בעכברים, וממנו אולי יהיה אפשר לפתח טיפול דומה עבור נשים שחוות את אותה קפיצה בתחילת ההיריון.
לסיכום, המחקר החדש ממקד את הגורם הקובע אם אישה תסבול מבחילות היריון בכלל ומהיפראמזיס גרבידרום בפרט – הסבילות ל-GDF15 מהעובר, שמתפתחת בעקבות רמות הבסיס של GDF15 של האישה מלפני ההיריון, או היעדרה של סבילות כזו. מכאן עולה אסטרטגיה אפשרית חדשה לחיזוי היפראמזיס גרבידרום ולטיפול מונע בעתיד. למשל, אפשר יהיה לפתח בדיקת סקר להורמון GDF15 שתעזור להעריך את הסיכון של אישה המתכננת היריון לסבול מבחילות חמורות. אם ייקבע שהיא בסיכון גבוה, יכול להיות שיינתן לה טיפול של GDF15 מלאכותי לפני הכניסה להיריון כדי לעודד התפתחות של סבילות, כמובן רק לאחר שטיפול מסוג זה יוכח כבטוח לאם ולעובר. המחקר הזה הוא עוד צעד קטן בדרך להבנת תופעה שיש לה השפעה עצומה על חייהן של נשים רבות כמו ד"ר פייזו עצמה.
עד לתוצאה הדרך עוד ארוכה מאוד, אבל הכרה משמעותית יש כאן.